Spmjrzl

אושוויץ
Auschwitz

שער הכניסה למחנה אושוויץ II, בירקנאו
סוג	מחנה ריכוז והשמדה
מדינה	פולין
מחוז	מחוז אושוויינצ'ים
שמות אחרים	בפולנית: Oświęcim
מחנות נלווים	מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), מחנה אושוויץ III אושוויץ מונוביץ, פירסטנגרובה
תאריך הקמה	אפריל 1940
תאריך סגירה	18 בינואר 1945
תאריך שחרור	27 בינואר 1945
מפקדי המחנה	רודולף פרנץ הס, ארתור ליבהנשל, ריכרד בר
צבא משחרר	הצבא האדום
השתייכות האסירים	יהודים משטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית, צוענים, שבויים מרוסיה, פולין, איטליה, אוסטריה, אוקראינה, בילורוסיה, רוסיה, גרמניה, יוגוסלביה, צ'כיה וצרפת
מספר הנספים	בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם
שימור היסטורי	חלקי
קואורדינטות	50°01′39″N 19°12′12″E / 50.027442°N 19.203415°E / 50.027442; 19.203415
(למפת פולין מוגדלת)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי אושוויץ (למפת פולין רגילה)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי אושוויץ (למפת פרובינציית פולין קטן רגילה)   קרקוב טרנוב נובי סונץ' אושוויינצ'ים שוויינטוקז'יסקיה שלזיה פ ו ד ק ר פ א ט י סלובקיה אושוויץ (למפת פרובינציית פולין קטן מוגדלת)   קרקוב טרנוב נובי סונץ' אושוויינצ'ים שוויינטוקז'יסקיה שלזיה פ ו ד ק ר פ א ט י סלובקיה אושוויץ
www.auschwitz.org

נשים וילדים מהרי הקרפטים רגעים לאחר ירידתם מקרונות הרכבת ברמפה שבמרכז בירקנאו, דקות לפני שנשלחו אל תאי הגזים, 27 במאי 1944. מופיעים בצילום:
* יולן וולשטיין (Wollstein) מסומבטהי (Szombathely), בת 36;
* ילדיה של יולן: ארווין, בן 8; יהודית, בת 5 או 6; דורי, בן 11; נעמי, בת שנתיים.
* אדית, המטפלת של הילדים של יולן, בת 22, לא-יהודיה מצ'כיה; לאדית לא הייתה תעודת זהות ולכן גורשה עם המשפחה.
* הנשו פאלקוביץ (Henchu Falkovitch) לבית מולר, בתם של אברהם ונסיה מילר ואשתו של שמשון פלקוביץ;
* האחיות פוגל: קריינדל וסשה, מטיאצ'יב (Tacovo); שתיהן מעצבות ידועות בעירן. סשה פוגל הייתה אלמנתו של משה פוגל ששירת בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ונהרג במלחמת העולם הראשונה;
* ריטה גרונגלאס (Grunglass).
(מתוך אלבום אושוויץ) (לחצו להגדלה וזיהוי הדמויות בתמונה)

מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ (מגרמנית: Auschwitz להאזנה (מידע • עזרה)) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.^[1] היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945^[2]) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ "אימפריה עצומה", שכללה 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר. 

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" (בגרמנית: Arbeit macht frei), כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.

ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנות אושוויץ שכנו סמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, וכ-290 קילומטר מדרום לוורשה. העיר נמצאת במישור בעל אקלים יבשתי, חלקו ביצתי, מצפון לרכסי הטאטרה ובקרבת אחד מחלקיו הצרים של הסולה, שהוא אחד מיובליו של הויסלה.^[3]

מיקומה הגאוגרפי של אושוויינצ'ים, מדרום לשלזיה הפרוסית-גרמנית הוביל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששלטה בחבל מאז חלוקת פולין, למקם לידה צומת רכבות חשוב. עם כיבושה של פולין על ידי גרמניה, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, סופחה שלזיה לגרמניה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בנוסף להיותה אתר מחנה ריכוז, עבודה והשמדה, נועדה העיר אושוויץ לתפקד כחלק מהאוטופיה הנאצית על התיישבות גרמנית במזרח. אדריכליו של היינריך הימלר תכננו את אושוויץ כ"עיר לדוגמה", מודל להתיישבות גרמנית במזרח, כחלק ממימוש התפיסה הנאצית בדבר תפקידו של אזור מזרח-אירופה בהיסטוריה הגרמנית. הימלר תיאר את המלחמה בברית המועצות ובגזעים הסלאבים כהמשך למלחמותיהם של הגרמנים בשבטים המונגולים במאה ה-13. מטרת המלחמה הייתה "לטהר" את סביבת המחיה של "הגזע הארי" מיסודות אתניים בלתי רצויים, כמו הסלאבים והיהודים, וליישב במזרח גרמנים "טהורי-גזע". מחנה אושוויץ נועד לספק כוח עבודה יהודי, סובייטי ופולני לבניית העיר הגרמנית העתידית אושוויץ ולהפעלת התעשיות ומסילות הרכבת, ואילו העיר אושוויץ נועדה לספק כוח אדם גרמני לפיקוח על כוח האדם שבמחנה ולהוות שלב בשיקומה של הנוכחות הגרמנית במזרח. בחזונו של הימלר, היו לאושוויץ שני תפקידים במקביל: מחנה השמדה ועיר גרמנית. ההשמדה הייתה אמורה להסתיים בשלב מסוים. אך העיר אושוויץ נועדה להתקיים לנצח, כחלק מחזון זה, של מזרח גרמניה.^[4]

הקמת המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פלישת הצבא הנאצי לפולין בספטמבר 1939 חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי (ורתלנד) ובו כ-10 מיליון בני אדם סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין (הגנרלגוברנמן) המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי, בו הוקם מאוחר יותר אושוויץ, נקטו הנאצים בצעדים מיידים ל"אריזציה" של הטריטוריה החדשה בהתאם לאידאולוגיה של "מרחב מחיה". מיד לאחר הכיבוש רצחו הגרמנים 15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה ליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים (פולקסדויטשה).

באביב 1940 העלו אנשי האס אס יחד עם רשויות המשטרה הגרמנית בשלזיה את הצורך בהקמת מחנה ריכוז, מכיוון שלטענתם בתי המעצר ובתי הכלא לא יכלו לעמוד בעומס שנוצר כתוצאה מהפעילות ההולכת וגוברת של המחתרת הפולנית.^[5]

מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)

מחנות הריכוז היו מוסד מוכר בגרמניה הנאצית. מחנות הריכוז הראשונים הוקמו כבר בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בהם מחנה הריכוז דכאו שנפתח ב-20 במרץ 1933.^[6] בתחילה נועדו המחנות להיות כלי לדיכוי מתנגדי השלטון בתוך גרמניה עצמה; בשלב השני כבר נועדו המחנות לכליאת "אלמנטים לא רצויים", פושעים ו"א-סוציאלים". יהודים נכלאו במחנות ריכוז בעיקר משנת 1938, ובמיוחד לאחר "ליל הבדולח", ב-9 בנובמבר 1938, במטרה לגרום להם לעזוב את גרמניה. ערב המלחמה היו במחנות 25,000 אסירים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גדלה אוכלוסיית המחנות, כאשר החלו הגרמנים לכלוא בהם גם עצירים מן המדינות שנכבשו על ידם, ובמיוחד אנשים שנחשדו כפעילי מחתרת וכמסוכנים לכיבוש הגרמני. מטרת המחנות לא הייתה השמדה, אך העבודה שהוטלה על העצירים במחנות הייתה קשה יותר ויותר, והזלזול בחיי אדם במחנות אלה הלך ועלה. בהתאם, גדל מספר הנספים במחנות הריכוז.^[5]

ב-27 באפריל 1940 הורה היינריך הימלר, ראש האס אס, על הקמת מחנה ריכוז ליד העיר אושוויינצ'ים. זאת, לאחר שקיבל דו"ח חיובי על אפשרות הקמת מחנה במקום מוועדה של האס אס, בראשות האופטשטורמפירר (סרן) רודולף פרנץ הס, שיהיה מפקדו הראשון של המחנה. תוך זמן קצר הוחל בעבודות הבנייה. המחנה נבנה סביב מחנה צבאי פולני נטוש סמוך לעיר, בפרוור זאסולה. במחנה היו בתחילה אחד עשר מבנים חד-קומתיים, וסביבו חיו כ-1,200 תושבים בבקתות. הגרמנים גירשו את התושבים שחיו באזור, והחלו בהכשרת הקסרקטין עצמו כמחנה ריכוז. 300 יהודים מהעיר ומסביבתה הובאו למקום למטרה זו באפריל 1940. יחד עמם הובאו למחנה 30 פושעים פליליים ממחנה הריכוז זקסנהאוזן. אסירים אלו נועדו להיות ראשי האסירים, ולשמש כחלק ממנגנון הכליאה במחנה הריכוז. ב-14 ביוני 1940 הובא למחנה משלוח ראשון של אסירים, 728 אסירים פולנים מהעיר טרנוב שבגליציה שהיו רובם ככולם אסירים פוליטיים. ב-1 במרץ 1941 נמנו במחנה למעלה מ-10,000 אסירים.^[5]

הגרמנים הועידו את המחנה לכליאת אסירים פולנים, מהמחתרת הפולנית ומהשכבות הגבוהות יותר באוכלוסייה הפולנית, אותם ביקשו הגרמנים להשמיד. בשל כך, הלך והוגדל המחנה. במרץ 1941 החליט הימלר על הגדלת קיבולת המחנה ל-30,000 איש, ועל הקמת מחנה שבויים ענק בבירקנאו, סמוך למחנה המקורי. המחנה החדש נועד להכיל 100,000 איש, בעיקר לכליאת שבויי מלחמה סובייטיים במהלך מבצע ברברוסה שנועד להיפתח באותו קיץ. המחנה הראשון נקרא אושוויץ I, והשני - אושוויץ II. הימלר הודיע על תוכניותיו בסיור באושוויץ במרץ. לסיור נלווה גם נציג של הקונצרן אי גה פארבן, והימלר הודיע על הקמת מפעלים של התשלובת בשטח המחנה המיועד, שלהם יסופקו לפחות 10,000 אסירים.^[7] לצורך הרחבת המחנה גורשו מבתיהם כל תושבי פרוור זאסולה, ותושבי הכפרים הסמוכים - באביצה, בודי, ראייסקו, ברושקוביץ, פלאווי, הארמזה, ובז'נינקה, שעל אדמותיו נבנה מחנה בירקנאו. שטח בגודל 40 קילומטרים רבועים נסגר כולו לצורך המחנה ההולך ונבנה.^[5]

אושוויץ I[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום אוויר של אושוויץ I, 1944. צד צפון בתחתית התמונה (פענוח התמונה נעשה בשנות ה-80 של המאה ה-20, על ידי מומחי ה-CIA). בחלקו העליון של התצלום נראה המחנה עצמו, המאופיין בשלוש שורות של בלוקים. הבלוק הימני העליון הוא בלוק 11, ולידו בלוק 10. ביניהם קיר המוות. במרכז שורת הבלוקים התחתונה נמצא מבנה גדול ששימש כמטבח; משמאלו (ממזרח) הייתה הכניסה למחנה. משמאל למחנה נמצא קרמטוריום 1. מומלץ לצפות בתמונה בהגדלה.

אושוויץ I שימש, כאמור, כמרכז המנהלי של כלל מערכת המחנות. המחנה הוגדר על ידי הגרמנים כשטאמלאגר (בגרמנית: Stammlager), מחנה ראשי, וסומן I. בתחילה שימש המחנה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות בפולין, ואחר כך נאסרו בו גם שבויים סובייטיים, פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" וכ-50 הומוסקסואלים גרמנים. גם יהודים נשלחו למחנה כבר מהקמתו. במחנה היו בדרך כלל בין 13 ל-16 אלף אסירים, אך ב-1942 הגיע מספרם לכ-20 אלף.

המחנה היה מלבני בצורתו, כשצלעותיו הארוכות הן בציר צפון מזרח-דרום מערב. אורכו היה כ-300 מטר ורוחבו כ-200 מטר, והוא שכן סמוך לנהר סולה, יובל של הנהר ויסלה. המחנה היה מוקף כולו בגדר חשמלית כפולה בגובה ארבעה מטרים. עם הקמתו היו בו 20 מבנים חד-קומתיים, אך הגרמנים הוסיפו תשעה מבנים נוספים, והוסיפו קומה שנייה למבנים הקיימים. בסך הכול היו במחנה 29 מבנים, "בלוקים", המסודרים בשלוש שורות; במרכז השורה הצפונית עמד המבנה שהיה מטבח המחנה, ולידו שער הכניסה. על שער הכניסה הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת"). אסירים שיצאו מהמחנה במשך היום לעבודות בנייה או חקלאות אולצו לצעוד דרך השער לקול נגינת תזמורת הנשים באושוויץ.^[8]

המבנים השונים במחנה סומנו במספרים. חלקם נועדו למגורים, וחלקם למטרות אחרות, שנודעו לשמצה כשהתגלו זוועות המחנה. בין בלוקים אלה היו:

• בלוק 10, ששימש כבית חולים; גם בבלוקים אחרים שוכנו חולים, אך בלוק 10 נודע לשמצה באופן מיוחד מכיוון שנעשו בו ניסויים בבני אדם. בבלוק זה ערך הגינקולוג פרופ' קרל קלאוברג ניסויים בעיקור נשים יהודיות, במטרה לפתח זריקה פשוטה שתשמש לעיקור בני העמים הסלאבים; תורת הגזע הנאצית גרסה שבני עמים אלה הם בני גזע נחות, ומטרתם לשרת את בני הגזע הארי. במסגרת זו, המטרה הייתה לצמצם את התרבותם ולשלוט בה. ד"ר יוזף מנגלה ערך באותו בלוק את הניסויים בתאומים הידועים לשמצה.^[9] גם מצבם של החולים ה"רגילים" היה קשה, ואסירים שאושפזו בו ולא החלימו במהירות הומתו, כדבר שבשגרה, בזריקה קטלנית של פנול.
• בלוק 11 שימש כ"כלא בתוך הכלא", בו נענשו האסירים על הפרת כללי המחנה הרבים. מעבר לתאי כליאה וחקירה שהיו במבנה, היו בו "תאי עמידה", תאים שממדיהם היו 90 × 90 ס"מ בלבד, אליהם הוכנסו ארבעה אסירים למשך הלילה, כשאוויר נכנס לתא דרך חלון קטן. לאחר ליל זוועות בתא כזה נאלצו האסירים לצאת ליום עבודה רגיל. אסירים אחרים נכלאו בתאי הרעבה, שם לא ניתנו להם אוכל או מים, עד שמתו ברעב. חלק מהאסירים הוצאו להורג בירייה מול "קיר המוות", קיר עץ מכוסה שעם שחור שעמד בין בלוק 11 לבלוק 10 (הקיר המקורי פורק אך באתר קיר משוחזר); אחרים נתלו בידיהם בקיר זה עד צאת נשמתם. בבלוק 11 ערך האס אס לראשונה ניסויים בהמתת אסירים פולנים ורוסים באמצעות גז ציקלון בה, קוטל מזיקים ששימש קודם לכן להשמדת כינים. הניסויים, שנערכו בספטמבר 1941, הוכתרו בהצלחה, ובעקבותיהם נבנו במחנה תא גזים ומשרפה בבונקר שהוסב למטרה זו. תא הגזים פעל מ-1941 עד 1942 ואז הוסב למקלט.
• בלוק 24 שימש כבית הבושת של המחנה. הבלוק הופעל החל מקיץ 1943 בפקודתו של הימלר, ושימש כגמול לאסירים (לא יהודים) בעלי זכויות יתר על עבודתם. לבלוק זה הובאו נשים לא-יהודיות שנבחרו לשם כך מבין אסירות במחנות ריכוז אחדים, והוכרחו על ידי הנאצים לעבוד בו. על בלוק זה מספר הספר "בית הבובות" מאת הסופר ק. צטניק.

המחנה לא היה מוגבל בין גדרות התיל שהקיפו אותו, וסביבו היו מבנים רבים שהיו שייכים למחנה. בהם היה מבנה גדול שניצב בסמוך לצלעו הצפון-מערבית של המחנה, שבו נעשה רישום ומיון האסירים, וכן סדנאות ומחסנים שנבנו גם הם מצפון-מערב לגדר המחנה. לאורך הגדר הצפון מזרחית של המחנה עמד מבנה ששימש כתא הגזים הראשון במחנה, שנקרא "קרמטוריום I". במבנה זה הייתה גם משרפה. באותו צד של הגדר עמדו גם משרדי הגסטאפו, מגורי השומרים ומגוריו של מפקד המחנה. בצדדים שונים של המחנה היו אזורי הוצאה להורג, כמו הגרדום שניצב ליד קרמטוריום I.^[10] חלק מן ההוצאות להורג נעשו גם בתוך המחנה, בגרדום שעמד ליד מטבח המחנה.

הנשים הראשונות הגיעו למחנה ב-26 במרץ 1942. באותו תאריך הובאו למחנה 999 נשים גרמניות ממחנה ראוונסבריק, ואלף נשים יהודיות מסלובקיה. באוגוסט אותה שנה הועברו הנשים, שמספרן הגיע ל-6,000, למחנה אושוויץ II.

אושוויץ II (בירקנאו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אושוויץ II. שער המחנה מסומן ב(2), והרמפה מסומנת ב (1). סימון הבלוקים הוא להמחשה בלבד, ואינו מתיימר לייצג שרטוט מדויק של המחנה. בפועל היו 16 בלוקים בכל שורה באזור BII, חוץ ממבני מקלחת ומחראות, והם לא היו צמודים לגדר. גם באזור BI הייתה פרישת הבלוקים שונה. מערבה מ"קנדה" היה מבנה ה"זאונה", שאינו מסומן במפה.

אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". במחנה נכלאו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון בני אדם, בעיקר יהודים וצוענים (ראו להלן לגבי הערכת מספר הנרצחים). בירקנאו נקרא על ידי הגרמנים מחנה א' II, ומוקם כ-3 ק"מ ממערב למחנה א' I, אושוויץ I, בכפר בז'זינקה (בירקנאו), שפונה מיושביו. בניית המחנה החלה באוקטובר 1941. בתחילה נועד המחנה לאכלס את שבויי המלחמה הסובייטיים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם הפעלת "הפתרון הסופי", וכשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה), הפך מחנה בירקנאו לאתר ההשמדה המרכזי.

מבנה המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת יהודים מחכה בין תאי הגזים לבין המשרפות בבירקנאו, 27 במאי 1944 (מתוך אלבום אושוויץ)

צילום אוויר של בירקנאו, 1944. מחנה BI נמצא בתחתית התמונה; אזור "קנדה" והזאונה בצד שמאל (צולם על ידי חיל האוויר המלכותי ב-1944)

שער הכניסה למחנה אושוויץ II - בירקנאו, מבט מתוך המחנה (צולם ב-2006)

מחנה בירקנאו היה בנוי כמלבן שאורכו (מצפון לדרום) 2.5 ק"מ ורוחבו (ממזרח למערב) 2 ק"מ, לא כולל האזור הצפוני, "מקסיקו" (ראו להלן). מידות אלה היו גדולות משמעותית מאלה של מחנה אושוויץ I. כמו באושוויץ I, גם כאן הוקף המחנה בגדרות חשמליות בגובה כארבעה מטרים, שבשל מידות המחנה נמתחו לאורך כולל של כ-9 ק"מ. מעבר לגדרות הוקף המחנה בתעלות באורך כולל של 13 קילומטרים. אושוויץ I ואושוויץ II היו מוקפים בעמדות שמירה שכונו Postenkette, עמדות קדמיות, ובהם שמרו וסיירו אנשי אס אס עם כלבים, יחידה שנקראה "גדוד הכלבים", Hundestaffel.^[11]

המחנה נבנה על ידי שבויי מלחמה סוביטיים החל מאוקטובר 1941. היה צורך בבנייה מהירה של המחנה, בשל הצפיפות הרבה שהייתה בו; אלפי שבויים מתו תוך כדי הבנייה בשל התנאים האיומים שבהם עבדו. מתוך 13,000 שבויים סובייטיים שהובאו לאושוויץ באוקטובר 1941, שרדו רק 945 במרץ 1942.^[12]

הכניסה הראשית למחנה הייתה מן הכביש והמסילה שהגיעו ממזרח, מכיוון אושוויץ I. הכניסה הייתה דרך בניין המשמר של האס אס; תמונת פסי הרכבת הנכנסים אל תוך המחנה דרך מבנה השער היא מן התמונות המפורסמות ביותר של אושוויץ. למעשה הוקמה תחנת הרכבת בתוך המחנה רק במאי 1944, ולפני כן הורדו האסירים מחוץ למחנה והוכנסו פנימה.^[13]

מסילת הרכבת שעברה דרך שער הכניסה חילקה את המחנה, מצפון לדרום, לשני אזורים עיקריים: BI, מדרום למסילה, ו-BII, מצפונה. בשנה האחרונה לקיום המחנה הוחל בהקמת אזור שלישי, BIII, מצפון לאזור BII. אזור זה נקרא "מקסיקו" בפי האסירים, אך מעולם לא הושלם. אזורים BI ו-BII חולקו לתתי מחנות, כמפורט להלן, שהיו מופרדים בגדרות תיל. בכל מחנה היו שורות של "בלוקים", מבני עץ מוארכים שנועדו לאסירים; היו אלה צריפים שתוכננו כאורוות ל-52 סוסים בכל אחת מהן, אך במקום זאת שוכנו בכל בלוק למעלה מ-400 אסירים.

החלוקה הפנימית של בירקנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בלוק" במחנה BIIa שבבירקנאו (צולם ב-2006)

אזור BI חולק לשני תתי מחנות, עוד ב-1941:

1. מחנה BIa, בחלקו המזרחי של אזור BI. מחנה זה היה מחנה נשים, שהועברו אליו מאושוויץ I באוגוסט 1942^[14] מחציתו של המחנה שימשה כבית חולים לנשים, ובו ביצע פושע המלחמה קרל קלאוברג, החל מדצמבר 1942, את ניסוייו בעיקור נשים.
2. מחנה BIb, בחלקו המערבי של אזור BI. מחנה זה היה בתחילה מחנה לגברים, החל ממרץ 1942; מאוחר יותר הועברו הגברים למחנה BIId, ובמקומם הוכנסו למחנה זה נשים.

בניית גזרה זו הושלמה בשנת 1942. בכל אחד מן המחנות הוחזקו עד 20,000 אסירים ולעיתים אף יותר.

אזור BII חולק גם הוא לשבעה תתי-מחנות, שהיו רצועות מצפון לדרום בתוך המתחם, החל במחנה BIIa, ממזרח, עד מחנה BIIf, במערב. בין מחנות אלה עבר כביש, מצפון לדרום; מחנות BIIa, BIIb, ו-BIIc שכנו ממזרח לכביש, ושאר המחנות שכנו ממערב לו. מחנות אלו היו כדלהלן:

1. מחנה BIIa, המזרחי ביותר, היה מחנה "קרנטינה" (Quarantänelager), בידוד, לגברים שהגיעו למחנה; הוא שימש כמחנה הסגר, בו הוחזקו אסירים מיד לאחר הגעתם ועד להעברתם לאחד המחנות האחרים.
2. מחנה BIIb שימש כמחנה למשפחות יהודיות שגורשו לכאן מגטו טרזיינשטט. מטרת המחנה הייתה להיות חלק מן התצוגה שהכינו הנאצים כדי להונות את משלחת הצלב האדום שביקרה בגטו טרזיינשטט ב-23 ביוני 1944. המשלחת הייתה אמורה להמשיך לאושוויץ, כדי לראות את מקומות היישוב מחדש במזרח, כפי שהגדירו הגרמנים את הגירושים מן הגטו. בשל כך, הייתה ההתייחסות שונה לאסירים אלה: שערם לא גולח, הנשים, הגברים והילדים לא הופרדו, ועוד.^[15] ב-9 בספטמבר 1943 הגיע למחנה משלוח ראשון ובו 5,006 בני אדם, ובהמשך השנה (16 ו-20 בדצמבר) הגיעו 4,964 מגורשים נוספים. עד מרץ 1944 מתו 1,100 איש ואישה ממשלוחים אלה, מרעב ומגפות. ב-9 במרץ באותה שנה הושמדו כ-3,800 מהשרידים, ורק רופאים ותאומים הושארו בחיים. ב-16 במאי וב-19 בו הגיע למחנה משלוח נוסף מהגטו, ובו כ-7,500 בני אדם; כ-3,000 מהם נשלחו לעבודות כפייה והשאר הועברו למחנה המשפחות. לאחר ביקור משלחת הצלב האדום בגטו טרזיינשטט, השתכנעו אנשי הצלב האדום שאין להם צורך בביקור באושוויץ; בשל כך, החליטו הנאצים על חיסול המחנה, וביולי 1944 הושמדו יושבי מחנה זה, כ-7,000 איש, אישה וילד ששרדו עד אז, והמקום אוכלס באסירות פולניות שנלכדו בעת מרד ורשה. בשלב מסוים גם הועברו אליו גברים שפונו ממחנה BIb, כאמור.^[16]
3. מחנה BIIc היה מחנה מעבר (Durchgangslager) לנשים שגורשו מהונגריה. נשים אלה גורשו בסופו של דבר למחנות ריכוז בגרמניה עצמה. לקראת פירוק מחנה אושוויץ הועברו אליו נשים מאזור BIII, "מקסיקו".
4. מחנה BIId היה מחנה הגברים העיקרי. למחנה זה הגיעו בדרך כלל גברים לאחר ששהו במחנה BIIa. בשנים 1943–1944 שהו במחנה זה אנשי יחידת הפינוי "קנדה" (ראו להלן).
5. מחנה BIIe היה מחנה משפחות (Familienzigeunerlager) לצוענים. צוענים שהו במחנה זה מפברואר 1943 עד אוגוסט 1944; רובם מתו מרעב וממגפות, והשאר הומתו בגז באוגוסט 1944. במחנה שוכנו גם יהודים שנועדו לעבודת כפייה. רובם לא נרשמו בספרי המחנה, ונשלחו בסופו של דבר למחנות בגרמניה עצמה.
6. מחנה BIIf היה בית החולים לאסירים (Häftlingskrankenbau). האסירים התייחסו אליו כמבוא לקרמטוריום, שכן רוב האסירים שאושפזו בו נשלחו למוות בסלקציות מרובות שנערכו בו. לעיתים גם רוכזו בו אסירים ממחנות אחרים טרם שליחתם לתאי הגזים.

כאמור לעיל, הקמת אזור BIII, הצפוני מבין שלוש גזרות המחנה, החל בשנת 1944, אך בנייתו לא הושלמה. בקיץ 1944 נכלאו בחלק מגיזרה זו נשים יהודיות מהונגריה.

תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1944, שנה לפני חיסול המחנה, היו כלואים בבירקנאו 80,839 בני אדם.^[17] ואולם, תכליתו העיקרית של המחנה לא הייתה מאסר (כמו אושוויץ I) או עבודת כפייה (כמו באושוויץ III, ראו להלן) אלא השמדה. לאחר תחילת ההשמדה בגז בקרמטוריום I, באושוויץ I, כמפורט לעיל, הוחלט על הרחבת השימוש בגז ציקלון B ועל הקמת תאי גזים נוספים בתכנון האדריכל וואלטר דאיאקו. בשלב הראשון לא נתנו ראשי האס אס את דעתם על פינוי הגופות.

בונקר 1 ובונקר 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות בונקר II, "הבית הלבן הקטן"

כאמור לעיל, הוחל בבניית בירקנאו באוקטובר 1941, ולקראת אמצע 1942 הוחל ברצח המוני בשני תאי גזים ארעיים, שנבנו בבקתות של איכרים שפונו מביתם, בכפר בז'יזינקה. הראשון בתאים אלה נקרא בפי האס אס "בונקר I", וכונה "הבית האדום הקטן", בשל צורתו של הבית בו שכן. בתא גזים זה ניתן היה להמית 800 בני אדם בכל פעם. כמה חודשים לאחר מכן הוכשר תא גזים נוסף בבקתה אחרת, שנקראה בהתאם "בונקר II", וכונתה "הבית הלבן הקטן", גם כאן בשל צורתו של הבית; בתא גזים זה ניתן היה להכניס 1,200 קורבנות. ליד בונקרים אלה לא היו משרפות; לאחר שהקרבנות הומתו בגז, הוצאו הגופות מן התאים ונקברו בקברי אחים. החל מספטמבר 1942 הוחל בהוצאת הגופות מהקברים ובשריפתן, במה שנקרא מבצע 1005, בפיקודו של שטנדראנפירר פאול בלובל. עד סוף נובמבר 1942 רוקנו כל קברי האחים, ולפי ההערכה נשרפו כ-100,000 גופות. עם תחילת הפעלתם של תאי הגזים העיקריים במחנה, באביב 1943, הופסקה הפעלתם של שני הבונקרים. בונקר 1 נהרס, והאזור כולו נחרש ויושר. בונקר 2 לא נהרס, והופעל שוב במאי 1944, עם גירושם של יהודי הונגריה. לאחר הפסקת ההשמדה בנובמבר 1944 (ראו להלן) נהרס גם בונקר זה, וכל העקבות טושטשו.^[18]

משרפות II עד V[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות קרמטוריום V

ה"זאונה", בה עברו האסירים שהגיעו למחנה חיטוי וטיהור

שרידי מחסני "קנדה" שם אוכסן הרכוש שנגזל

בבירקנאו פעלו ארבע משרפות, אשר סומנו בספרות II,‏ III,‏ IV ו-V (משרפה I פעלה, כאמור, באושוויץ I). בעליית הגג שלהן התגוררו אנשי הזונדרקומנדו. הימלר, בביקורו באושוויץ במרץ 1941, הורה על הרחבת המחנה כדי להכיל 125,000 אסירים. כחלק מתוכנית ההרחבה דרש הימלר גם הקמת משרפה שתוכל לשרוף 1,440 גופות ביממה. כאשר הוחלט על הרחבת השמדת היהודים, הוחלט להקים ליד המשרפה גם תא גזים להשמדה. בהמשך, הוחלט על הקמתן של עוד 3 משרפות.

המשרפות כולן (II עד V) מוקמו בצדו המערבי של המחנה. משרפות II ו-III הוקמו במתחם נפרד, מגודר ומוסווה בעצים ושיחים. הן מוקמו במקביל לחלקו הדרומי של המחנה, משרפה II מול מחנה BI, ומשרפה III מול חלקו הדרומי של מתחם BII. משרפות IV ו-V מוקמו במקביל לחלק הצפוני של מחנה BII, וגם הן הוסוו וגודרו באותה דרך.

מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: מלתחה - חדר תת-קרקעי להתפשטות -במשרפות II ו-III, שהכיל כ-2,000 מקומות, צמוד לתא גזים עם ראשי מקלחות מדומים, ומשרפה שהייתה חלק מהבניין בקומה העליונה, שקושרה על ידי מעלית לפינוי הגופות. הרעל ציקלון בה שוחרר מפתחים בתקרת תא הגזים או דרך עמודי תווך שהיו בהם חורים, דרכם התפשט הגז. במשרפות II ו-III היה תא גז אחד גדול (אחד לכל משרפה, אך הייתה יכולת לחלקו לשניים בטרספורטים קטנים) ובמשרפות IV ו-V היו שלושה תאי גזים קטנים יותר לכל משרפה. משרפות אלו היו בנות קומה אחת, ללא מרתף. לאחר רצח הקורבנות בגז, היו הגופות מועברות למשרפה. סך הכול פעלו 46 תנורי שריפה בארבע המשרפות, הספק כל תנור היה 3 גופות בכ-20 דקות. לעיתים, כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות המחכות לשריפה, או כאשר קרו תקלות במשרפה (כמו התבקעות הארובה מחמת החום), היו הגופות נערמות בחצר המשרפה ונשרפות שם במדורה. המשרפות החלו את פעולתן באביב 1943: משרפה IV ב-22 במרץ, משרפה II ב-31 במרץ, משרפה V ב-4 באפריל ומשרפה III ב-25 ביוני.

עד חודש יוני 1944 היו משלוחי האסירים מגיעים ברכבות אל תחנת הרכבת שבאושוויץ I, כ-2.5 קילומטרים מתאי הגזים (כאמור לעיל, רק ב-1944 נבנתה מסילת רכבת שנכנסה אל תוך המחנה עצמו). על תהליך ההשמדה ראו בהמשך. בחודש יוני 1944 הושלמה הקמתה של תחנת הרכבת בבירקנאו, על שלושת רציפיה, ומאותה עת הגיעו המשלוחים עד לתחנה זו, הסמוכה מרחק הליכה קצר למשרפות I ו-II. בניית התחנה בבירקנאו, לצד עבודות שיפוץ מיוחדות במשרפות, נעשו בדחיפות לצורך השמדת יהודי הונגריה על פי לוח הזמנים שקבע השלטון הנאצי.

"הסאונה" ו"קנדה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו המערבי של המחנה, מצפון למשרפות II ו-III ומדרום למשרפות IV ו-V, הייתה "הסאונה" - מקלחות לטיהור וחיטוי האסירים שהוכנסו למחנה. לידה היה אזור שבו רוכז ומוין הרכוש שהביאו עמם היהודים למחנה. למקום זה נכנסו האסירים בתור בני אדם, ובתהליך של מקלחת, גזיזת שיער וקעקוע מספר הפכו לאסירים. במקום הצטברו כמויות עצומות של רכוש; ההערכה היא כי ערכו של הרכוש שנשדד מהיהודים הגיע למאות מיליוני מארק גרמני.^[19] אזור זה נקרא בפי האסירים "קנדה", על שם העושר העצום שנבזז מהקורבנות והצטבר שם - האסירים סברו שקנדה היא סמל לעושר.^[20]

אושוויץ III והמחנות הנלווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת ואנזה, שנערכה ב-20 בינואר 1942, דנו בכירי הממשל הנאצי ביישום הפתרון הסופי, שההחלטה לגביו נתקבלה אצל ראשי הרייך קודם לכן. הדיון לא הזכיר במפורש השמדה, אך דן בגירוש היהודים מזרחה לעבודת כפייה, "שבה, יש לקוות, ימותו הרוב".^[21] מטרתו העיקרית של מחנה בירקנאו הייתה השמדה, ועבודת הכפייה כמכשיר להשמדה השתלבה במטרותיו. עם השנים, נוספו עוד ועוד מחנות משנה למתחם העצום שמרכזו המנהלי היה אושוויץ, וכל כולו נשען על עבודת כפייה של אסירים.

אושוויץ III[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אושוויץ מונוביץ

עוד באביב 1941 הוקם ממזרח לעיירה אושווינצ'ים, ליד העיירה מונוביץ, מפעל של הקונצרן הגרמני אי גה פארבן. המפעל נועד לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי, ונקרא "בונה-ורקה". החברה הגרמנית השקיעה בהקמת המפעל למעלה מ-700 מיליון רייכסמרק (כ-1.4 מיליון דולר בערכי 1942), וביקשה לנצל את מיקומה הנוח של העיירה מבחינת זמינות התחבורה אליה ואת קרבתה למכרות השונים בשלזיה, אך בעיקר את זמינות כוח האדם של מחנות הריכוז הסמוכים. הימלר התחייב לספק לאי גה פארבן 10,000 אסירים; ממאי 1941 עד אוקטובר 1942 הוצעדו אסירים לעבודה בבתי החרושת, ומאוחר יותר הוסעו לשם ברכבות. החל מסתיו 1942 שוכנו האסירים שנועדו לעבודה בבתי החרושת הללו במחנה אושוויץ III ‏(50°01′39″N 19°17′17″E / 50.0275°N 19.288056°E / 50.0275; 19.288056), שנקרא גם בּוּנָה או מונוביץ.^[22]

המחנה עצמו הוקם במרחק כ-5.5 ק"מ ממזרח למחנה אושוויץ I. המחנה נבנה כמלבן שצלעותיו הארוכות הן ממזרח למערב, והיה ממוקם מדרום לעיירה מונוביץ; למפת המחנה ראו כאן. בתי החרושת של אי גה פארבן היו ממערב ומצפון לעיירה. בשיאו היו במחנה כ-12,000 אסירים; בתי החרושת נועדו להפעלה בידי האסירים בלבד, עם סגל אס אס ושומרים שנועדו לפקח עליהם, השומרים היו בחלקם אסירים פליליים גרמנים ופולנים. לאסירים ניתן מחסה מועט, וציוד מצומצם בלבד; מוות מרעב, מקור ומתנאי העבודה האיומים היה נפוץ מאוד, אך כוח אדם חדש תמיד סופק למחנה.

עד נובמבר 1943 נחשב אושוויץ III כחלק ממחנה בירקנאו, ומאותו חודש הופרד המחנה מבירקנאו, ונחשב במנהל האס אס כמחנה בפני עצמו. עם זאת, השמדה שלא על ידי עבודת כפייה לא נעשתה בבונה מונוביץ; רופאים מאושוויץ II ביקרו במועדים קבועים באושוויץ III, ובחרו את האסירים החלשים והחולים שנשלחו לתאי הגזים בבירקנאו. באושוויץ III נכלאו גם אסירים לא יהודיים, במה שהוגדר "מחנה לחינוך לעבודה"; אסירים אלו נתפסו כמי שפגעו במשמעת העבודה הגרמנית.^[22]

• 

  הקרימטוריום במחנה 1. הפתח על פני הקרקע מוביל אל בונקר מקלט מפני הפצצות אוויריות

• 

  קטע מהגדר החשמלית שהפרידה בין מגורי האסירים למגורי הגרמנים באושוויץ 1

• 

  "קיר המוות" המשוחזר, בין בלוק 10 לבלוק 11

• 

  בלוקים וגדר המחנה

• 

  קרמטוריום

• 

  נעלי נרצחים שנותרו במחנה ומוצגים כיום באחד המבנים במחנה

• 

  תצוגת פרוטזות

• 

  תצוגת מכלי ציקלון

• 

  חזית המבנה שלצידו נהגה תזמורת לנגן לבאים בשערי המחנה

מחנות המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממערב ומצפון לאושוויץ הוקמו מחנות משנה רבים, שנועדו לאסירים שעבדו בעבודות כפייה במפעלים הרבים באזור. המפעלים מוקמו באזורי התעשייה בשלזיה, וחלקם גם בתוך צ'כוסלובקיה; המפעלים שהעסיקו את היהודים השתייכו לחברות תעשייה מהגדולות בגרמניה. רוב המחנות סייעו למפעלים שהיו קשורים לתעשיית החימוש הגרמנית: בתי יציקה ומפעלי מתכת, מכרות פחם, מפעלים כימיים, תעשייה קלה, מפעל לחומרי בניין ומפעל לעיבוד מזון. במחנות אחרים נשלחו אסירים לעבודה בבנייה, יערנות, בחקלאות, ועוד. מחקרים שנערכו אחרי המלחמה הראו שעבודת האסירים, שנעשתה בתנאים פיזיים קשים ביותר, לא התקרבה כלל ליעדים אותם קבעו הגרמנים לעצמם, וכל מערכת המחנות הייתה למעשה כישלון חרוץ.^[23][24]

ההשמדה, עבודת הכפייה ומינהל המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגעה למחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מהונגריה ניצבים על הרמפה ברציף הרכבת של מחנה אושוויץ-בירקנאו, רגעים לאחר שירדו מקרון הרכבת, 27 במאי 1944 (מתוך אלבום אושוויץ)

מראה של פסי הרכבת הנכנסים לבירקנאו, מהמגדל שמעל הכניסה למחנה. בצד ימין - הרמפה

יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח.^[25] רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעיתים קרובות אחרי נסיעה קשה ביותר בקרונות בקר חתומים, שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע. עד יוני 1944 הגיעו הרכבות לרציף הרכבות שממערב לעיירה אושוויינצ'ים; מאותו תאריך הגיעו האסירים אל תוך מחנה בירקנאו, בשלוחת מסילה שנבנתה לצורך זה.

"סלקציה" ברציף תחנת הרכבת בבירקנאו, 27 במאי 1944 (מתוך אלבום אושוויץ)

עם הגיעם אל הרציף הורדו היהודים מהרכבת באלימות ובכוח. אסירים מיחידת "קנדה" היו אחראים לפריקת הנוסעים מקרונות הרכבת והפרדתם ממטלטליהם, תוך הבטחה שהחפצים יושבו להם במחנה; נאסר על אסירים אלה לספר למגיעים על גורלם. על הרציף הופרדו הגברים מהנשים והילדים. רופא מהאס אס, שלעיתים קרובות היה ד"ר יוזף מנגלה, עם עוד קציני אס אס היו מבצעים מיון - סלקציה - של המגיעים על פי מראם, לאלה הכשירים לעבודה ואלה שנשלחו ישירות להמתה. הסלקציה נעשתה בשטחיות ובמקריות בדרך כלל; על פי הערכות, כ-10% עד 20% מהגברים נבחרו לעבודה, והשאר נידונו להמתה מיידית.^[26] ילדים קטנים נלקחו מאמותיהם וצורפו לנשים מבוגרות יותר, יחד עם החולים, החלשים והזקנים, שנשלחו למוות. משלוחים מסוימים נשלחו כמות שהם לתאי הגזים, ללא מיון כלשהו; כך, משלוחים של פגועי נפש מכל רחבי אירופה נשלחו ללא כל מיון מתחנת הרכבת הישר אל תאי הגזים.

עד לבניית התחנה בתוך המחנה, נשלחו כל הנידונים למוות שהגיעו לאושוויץ בלילה במשאיות אל תאי הגזים. בשעות היום נאלצו האסירים לצעוד, ורק האסירים שלא היו מסוגלים ללכת הוסעו במשאית. אלה הכשירים לעבודה הלכו ברגל אל המחנות. ב-1944 הייתה תחנת הרכבת באושוויץ תחנת הרכבת העמוסה ביותר באירופה.^[27]

ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההמתה בגז החלה באושוויץ I ב-3 בספטמבר 1941. סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, החליט ביוזמתו להמית 600 שבויי מלחמה רוסיים וכ-250 אסירים מבין החולים שבמחנה. הם רוכזו במרתף בלוק 11, והומתו באמצעות ציקלון בה. מפקד המחנה, רודולף פרנץ הס,^[28] לא שהה במחנה באותה עת, אך מששב סמך את ידו על היוזמה, והוחלט להשתמש בשיטת השמדה זו.^[29] תא הגזים באושוויץ I, שנקרא "קרמטוריום 1", הופעל מ-15 באוגוסט 1940 עד ליולי 1943. עם הפעלת תאי הגזים באושוויץ II הופסקה בהדרגה ההשמדה במבנה זה.^[30] תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו החלו בפעילותם מאביב 1942.

תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות מהיהודים, עד הרגע האחרון, את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. כמו כן, הוזהרו האסירים היהודים מיחידת "קנדה", שעסקו בפריקת הציוד, שלא לדבר עם היהודים שהגיעו. העובר על הוראה זו נענש במוות מיידי. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים. גם בהליכה לתאי הגזים נשמרה התדמית הנינוחה. את היהודים ליווה אמבולנס של האס אס, שיצר אשליה של ליווי רפואי. למעשה, בתוך האמבולנס הובלו פחיות הרעל, ציקלון בה.^[31]

עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה; כדי לסייע עוד בהונאה הוספו שלטים ניידים גם בשפתם של היהודים שהגיעו. ב"מלתחה" היו ספסלים, ווים לתליית הבגדים, וכדומה. אנשי הזונדרקומנדו סייעו ליהודים להתפשט. לחלק מהיהודים ניתנו סבון ומגבת, ואף נאמר להם לזכור את מספר הוו שבו תלו את הבגדים, הכל כדי לשמור על ההסוואה. עם זאת, במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון.

לאחר ההתפשטות הוכנסו היהודים לתאי הגזים. בדרך כלל הוכנסו נשים וילדים ראשונים. עם התמלאות תאי הגזים נסגרו הדלתות באמצעות בריחים ואף הוברגו. אנשי האס אס שפכו את גבישי הציקלון דרך פתחים בגג, והגבישים הפכו לגז עם המפגש עם האוויר הדחוס והחם שבתוך תאי הגזים (כאשר היה האוויר קר נמשך התהליך זמן רב יותר, והגרמנים ניסו לחמם את אוויר התא במקרים כאלה בשיטות שונות). האנשים שעמדו ליד פתחי הגז מתו מיד בדרך כלל, והאחרים מתו בתוך כ-20 דקות לכל היותר.

לאחר כחצי שעה נפתחו דלתות התאים, ומאווררים הופעלו כדי להוציא את האוויר הרווי באדי הגז, ועובדי הזונדרקומנדו, חבושים במסכות גז, החלו בפינוי הגופות. פינוי הגופות היה כרוך בביזתן: מן הגופות הוסרו משקפיים, איברים תותבים, שיני זהב וכתרים בשיניים. שער הנשים נגזז, ותכשיטים הוסרו מן הגופות. הגופות הועמסו על מעלית מיוחדת, והועלו לכבשנים. כל התהליך, עד לסיום שריפת כל הגופות, נמשך כארבע שעות. במשרפות II ו-III נשרפו ביממה אחת 2,500 גופות בכל אחת, ובמשרפות IV ו-V נשרפו 1,500 גופות ביממה בכל אחת. העומס הרב יצר תקלות רבות במשרפות, ובשלבים מסוימים נשרפו חלק מהגופות גם בבורות שריפה מחוץ למשרפות.^[32]

היהודים הראשונים שהובאו להשמדה בבירקנאו היו יהודים משלזיה. במהלך 1942 הגיעו משלוחים של יהודים מסלובקיה, מצרפת ומהולנד, ומאוחר יותר במהלך השנה מבלגיה ומיוגוסלביה. לקראת סוף 1942 הגיעו יהודים ששולחו מיוון ומביאליסטוק שבפולין. משלוחים מפולין המשיכו להגיע גם בתחילת 1943, ועמם משלוחים מברלין וממדינות שונות. באמצע 1944 הגיעה ההשמדה לשיאה: מאמצע מאי החלו להגיע יהודי הונגריה, והשמדתם נמשכה עד ליולי 1944. בין המשלוחים האחרונים שהגיעו היה משלוח מגטו לודז', שהיה הגטו האחרון בפולין וקורפו.^[33]

עבודת הכפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי צריפי המגורים באושוויץ 2. היום נותרו הארובות בלבד, ואילו הצריפים, שהיו עשויים עץ, התכלו עם הזמן. נבנו על פי תוכניות לאורוות סוסים הכוללות תנורים, אך תנורים אלה לא הופעלו מעולם

צריף שירותים בבירקנאו

האסירים (נשים וגברים) שלא נשלחו להמתה מיידית בגז נשלחו ל"זאונה", לחיטוי. שערם גולח וניתנו להם מדי אסיר - חולצה ומכנסיים מפוספסים. משם נשלחו האסירים למחנה ההסגר. כל האסירים שאפו לצאת במהירות ממחנה זה, שכן תוחלת חייו של אסיר בהסגר הייתה שבועות אחדים בלבד. אסיר שנשלח לעבודה יכול היה לשרוד יותר, כמה חודשים, ובתפקידים מסוימים לשרוד אף יותר.^[34]

קעקוע מספר על האמה השמאלית של ניצול אושוויץ סם רוזנצוויג

כאשר הוצא אסיר ממחנה ההסגר ניתן לו מספר, שנרשם ברישומי המחנה. המספר קועקע על גופו, בדרך כלל על האמה השמאלית - נוהל ייחודי למחנות אושוויץ.^[35] היהודים שנשלחו למוות לא קיבלו מספר, וגם אסירים שנשלחו מאושוויץ לעבודת כפייה במחנות אחרים (כמו גרוס-רוזן או שטוטהוף) לא נרשמו. מספר האסירים שנרשמו באושוויץ בסך הכול הוא 405,000 איש ואישה, יהודים ולא יהודים.

יומו של האסיר החל לפנות בוקר, בשעה 4:00 או 4:30. לאחר ההשכמה, שהייתה לעיתים קשה ואלימה^[36] ניגשו האסירים במהירות למחראות; זמן לרחצה לא היה. המחראות והשימוש בהן העידו על התנאים הסניטרים האיומים ששררו במחנה: הן היו חדר ארוך וגדול, ובו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חורים; עובדי הכפייה נאלצו לעשות את צורכיהם באותה עת עם כל שאר האנשים. מועד ההליכה אליהם היה קבוע, ולא ניתן היה להתפנות בספונטניות. במקביל, נדרשו האסירים לסדר את מיטות הקש שלהם, בצורה קפדנית. לאחר מכן התקיים מסדר (בגרמנית: Appell) - אחד מן השלבים המפחידים והקשים מבחינת האסירים. המסדר נמשך במשך שעות, ברוח, בקור ובשלג, כשהאסירים לובשים רק את מדיהם הדקים והקרועים; אסיר שנפל במסדר נורה מיד או שנשלח לתאי הגזים.

לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, שם עבדו שעות ארוכות בעבודת פרך. ניתנו להם כמויות קטנות מאוד של מזון, שלקבלתו היו צריכים להמתין בתורים ארוכים. לאחר חזרתם למחנה נאלצו שוב האסירים לעמוד במסדר, כמו בבוקר.

גם עובדי הכפייה במחנות המשנה היו נתונים במשטר אימים, שכלל עינויים ורדיפות בלתי פוסקות, יחד עם תנאים הגייניים קשים ורעב מתמיד. הם הועבדו בתנאים קשים, ללא ציוד מינימלי, תחת עונשים בלתי-פוסקים. גם במחנות המשנה וגם במחנות הראשיים לא עבדו האסירים ביום ראשון, אך יום זה הוקדש לאינספור עונשים ומסדרים על חטאים קטנים שונים. ככלל, היו האסירים חשופים למגוון של עונשים פיזיים, החל במלקות מידי קאפו מזדמן, עבור בעונשי מלקות מול כלל האסירים, עינויים קשים בבלוק 11, וכלה בהמתה בתאי הגזים או בירייה.

כאמור, תוחלת חייו של אסיר הייתה כשלושה חודשים בלבד. הרעב המתמשך, התנאים הפיזיים וההיגיניים האיומים והמשמעת הקשה היו מביאים חלק גדול מן האסירים למצב של מוזלמן, אדם שתפקודיו הרגילים נעלמו, והוא מתקיים ברמה המינימלית ביותר. דינם של המוזלמנים היה מוות בתאי הגזים, תוך זמן קצר.

עקב לחץ כבד של תעשיית המלחמה, שופר מעט מצבם של האסירים החל מהמחצית השנייה של 1942, ושיעור התמותה של האסירים ירד מעט, אף על פי שהשמדת יהודי אירופה גברה בתקופה זו. אותם מתי מעט יהודים ששרדו במחנות עד סוף המלחמה, ניצלו בגלל הצורך הגובר של הגרמנים בכוח אדם, צורך שאילצם להקל מעט על התנאים הקשים במחנות לקראת סוף המלחמה.^[37]

מערכת הפיקוד והמנהל במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה הריכוז אושוויץ היה כפוף לפיקוד האס אס; בפיקוד זה היה המחנה חלק מ"המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA), שמטרתו הייתה "מאבק באויבי הרייך". מפברואר 1942, עם עליית חשיבותם הכלכלית של מחנות הריכוז, הוכפף המחנה ל-WVHA, המשרד הראשי למשק ולמנהל של האס אס.

מינהלת אושוויץ חולקה לשש מחלקות:

• מחלקה I - מחלקת מפקדה (תקשורת, מאגר רכב, מחלקת סגל);
• מחלקה II - המחלקה הפוליטית, שהייתה החשובה ביותר והשנואה ביותר; בה היו נציגים של הגסטפו והמשטרה הפלילית (קריפ"ו). מחלקה זו עסקה בקליטת האסירים, ברישומם, ובפיקוח על האסירים;
• מחלקה III - מינהלת המחנה (מגורים, סדר ומשמעת במחנה);
• מחלקה IV - מינהל וכלכלה (אספקה, הלבשה, בתי מרחץ, וכן רכושם הנבזז של האסירים);
• מחלקה V - רופא המחנה;
• מחלקה VI - אחראית על אימון אנשי האס אס ועל תנאיהם.^[38]

על המחנה שמר גדוד של אנשי אס אס שהיו שייכים ליחידות גולגולת המת (טוטנקופּפ-פֵרבֶנדֵה, SS totenkopfverbände). מספרם נע בין 2,000 ל-6,000 בני אדם, ב-12 פלוגות.^[39] בראש המחנה עמדו שלושה מפקדים:

1. אוברשטורמבנפיהרר (שקול לסגן-אלוף) רודולף פרנץ הס, ממאי 1940 עד נובמבר 1943;
2. אוברשטורמבנפיהרר ארתור ליבהנשל (Liebehenschel), מנובמבר 1943 עד אמצע מאי 1944;
3. שטורמבנפיהרר (שקול לרב-סרן) ריכרד בר, מאמצע מאי 1944 עד ינואר 1945.^[22]

הס, המפקד הראשון, שב לאושוויץ באמצע 1944, כדי לפקד על מבצע השמדת יהודי הונגריה. הוא לא היה מפקד המחנה, אך כל מפקדי האס אס היו כפופים לו.^[40]

מנובמבר 1943 ועד נובמבר 1944 נחשב בירקנאו כמחנה נפרד מבחינת הפיקוד עליו; מפקד בירקנאו היה כפוף למפקד אושוויץ I, אך היו לו סמכויות אוטונומיות. בתקופה זו פיקדו עליו אוברשטומבנפיהרר פרידריך הארטינשטיין (Friedrich Hartjenstein), עד אמצע מאי 1944, והאופטמן (שקול לסרן) יוזף קרמר, עד נובמבר 1944. בתאריך זה אוחד מחדש הפיקוד על המחנה.^[22]

כל האסירים במחנה שנועדו לעבודות כפייה חולקו לפלוגות עבודה, שנקראו קומנדו. בראש כל קומנדו עמד איש אס אס, שהיה כפוף ישירות למפקד המחנה. את הפיקוד בפועל על פלוגת העבודה הפקידו אנשי האס אס בידי אסירים נבחרים, שכונו קאפו, גם לקאפו היו סגנים ומנהלי עבודה (Vorarbiter), שהיו אחראים על פרויקטים מסוימים או על חלקים מהקומנדו. לקאפו הייתה סמכות מלאה על אנשיו, כולל הסמכות להרוג אסירים; הקאפו לא נדרש לתת דין וחשבון לאיש על מעשה רצח כזה, מלבד הדרישה לעקוב אחרי מצבת כוח אדם שבפיקודו. לעיתים קרובות היו קאפואים אלה פושעים פליליים, שנשלחו לאושוויץ ממחנות ריכוז בגרמניה.^[41]

מעבר לאחראים על פלוגות העבודה, היו גם אסירים שהיו אחראים על הבלוקים, צריפי המגורים. בראש הבלוק היה אסיר שנקרא "זקן הבלוק" (Blockälteste). עד שלב מסוים מילאו יהודים תפקיד זה, אך בפברואר 1944 הוחלפו כמעט כולם. עוזרו של זקן הבלוק היה "רשם הבלוק" (Rapportschreiber), שהיה אחראי על ניהול מצבת האסירים בבלוק. בתפקיד זה נצבר כוח רב, וטעויות שנעשו היו גורליות: אם נרשם ליד מספרו של אסיר בטעות "מוות", כמעט ולא הייתה דרך לתקן את הרישום והאסיר נשלח לתאי הגזים. בראש כל הבלוקים עמד "זקן המחנה" (בגרמנית: L.A., Lagerälteste) אסיר שלמעשה ניהל את כלל המחנה; בידו היה הכוח למנות זקני בלוקים, רשמים, וכו'.^[42]

כעיקרון, היה המחנה בנוי כהיררכיה, כאשר בראשו עומדים אנשי האס אס ובתחתיתו היהודים. חלק מן האסירים הפולנים, שהיו האסירים הראשונים במחנה וששרדו זמן רב יותר, הפכו לשכבת הפקידות של המחנה; אסירים רוסים דורגו סמוך לתחתית ההירארכיה, ואסירים סלובקים מעט מעליהם. אסיר שידע גרמנית זכה לחשיבות בפני עצמו, ללא קשר למוצאו. כל האסירים סומנו, מעבר למספר שניתן להם; האסירים הפליליים, ולרוב גם הקאפו, ענדו משולש ירוק על מדי האסיר, ליד המספר; יהודים נאלצו לחבוש תמיד משולש צהוב, ומעליו משולש נוסף בהתאם למערכת סימון האסירים במחנות. ככלל, האסירים הפוליטיים סומנו במשולש אדום, ועליו אות שסימנה את השתייכותם הגזעית והאתנית.^[43]

בריחות ומרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריחות מאושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים השקיעו מאמץ רב כדי למנוע בריחות מאושוויץ. כאמור לעיל, המחנות היו מוקפים בגדרות תיל וגדרות חשמליות, תעלות ושומרים חמושים עם כלבים. מעבר לגדרות המחנה עצמו, הוצבו עוד מגדלי שמירה במה שנקרא "השרשרת הגדולה", במרחק מאות מטרים ואף כמה קילומטרים מגדר המחנה. כל אזור המחנה, כ-40 קילומטרים מרובעים, הוגדר "אזור מיוחד"; תושביו הפולנים פונו ממנו, ונאסרה הכניסה אליו ללא אישור מיוחד. באזור אושוויץ יושבו משפחות של אנשי אס אס וכן אוכלוסיות פולקסדויטשה (תושבים באזורים שונים באירופה, שנחשבו על ידי הגרמנים כבעלי מוצא גרמני); כל אלה גילו יחס עוין במיוחד כלפי בורחים. על הבורחים הכבידה גם ההסתוות בשטח: היה קשה להיטמע באוכלוסייה כאשר הם במדי המחנה, עם מספר מקועקע על זרועם ושיערם מגולח. הגרמנים הזהירו את יושבי האזור שייענשו בחומרה רבה אם יסייעו לבורחים. מכשול נוסף בדרכם של הבורחים הייתה גם הידיעה, שחבריהם לבלוק ואף למחנה כולו ייענשו בחומרה רבה בענישה קולקטיבית. הגרמנים לא ויתרו גם כאשר הבורחים לא נתפסו בימים הראשונים; כל יחידות המשטרה הגרמנית קיבלו הודעות ופרטים על זהותם של הבורחים, והיחידות השונות עשו סריקות מדוקדקות בחיפוש אחריהם בכל רחבי הרייך הגרמני. אסיר שנתפס הוחזר למחנה, ודינו היה מוות, לעיני חבריו האסירים.^[44]

למרות כל האמצעים הללו, אירעו באושוויץ בריחות רבות. היו מי שניצלו את עבודתם מחוץ למחנות, כדי לברוח; היו מי שקיבלו סיוע מתנועת המחתרת הפולנית; היו שהסתייעו בעובדים אזרחיים, בעיקר במחנות המשנה; היו בודדים שזכו לסיוע מקציני אס אס שרצו לסייע לאסירים.^[45] בסך הכול נרשמו 667 אסירים שניסו לברוח, מתוכם נכשלו 270; אין תיעוד על גורלם של 397 האחרים, ויש להניח שחלקם לפחות הצליחו.^[46] בין הבורחים והבריחות המפורסמות מן המחנה:

• מורדוביץ' ורוזין, שני יהודים שנכחו בגירושים מהונגריה למחנה^[47]
• ולטר רוזנברג, ששינה את שמו לרודולף ורבה, שברח מאושוויץ יחד עם חברו אלפרד וצלר, רב-סרן בצבא פולין, שלא היה יהודי, ב-7 באפריל 1944.^[48]

בורחים אלה כתבו דו"חות מפורטים על אושוויץ, שהופצו יחד ונקראים דו"ח ורבה-וצלר, "פרוטוקול אושוויץ" או "הפרוטוקולים של אושוויץ".^[49]

• ויטולד פילצקי, אסיר פולני שנמלט בלילה שבין 26 ל-27 באפריל 1943^[50]
• נפתלי לאו-לביא שנאסר במחנה עוד בימיו הראשונים של המחנה. בעזרת סיוע מהמחתרת הפולנית (שנעתרה לבקשות משפחת לאו) הוא הצליח להתחבא בתוך משאית מיד אחרי שפרק ממנה את המזון שהביאה וברח בתוכה.
• מלה צימטבאום - יהודייה מפולין שהצליחה לברוח מן המחנה יחד עם אהובה הפולני. הגרמנים תפסו אותם מחוץ לגבולות המחנה, החזירו אותם לאושוויץ ושם הרגו אותם לעיני שאר האסירים.

מחתרת ומרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התנאים הקשים, נוצרה באושוויץ, כמו במחנות ריכוז אחרים, מחתרת. במחתרת פעלו כמעט רק אסירים שנשאו תפקידים במרפאת המחנה ובמשרדים, ועל כן היו במצב מעט יותר טוב מזה של שאר האסירים שהיו נתונים במאבק לחיים ולמוות מול הרעב והתנאים הקשים מאוד במחנה, ולא יכלו לתת את דעתם על פעולות התנגדות. בדרך כלל פעלו במחתרת בשנים הראשונות אסירים פולנים, שכן הם שהו במחנה יותר זמן מאחרים והצליחו להתבסס בתפקידים האמורים. יהודים הגיעו לתפקידים כאלה רק ב-1943, ורק מאז החלו למצוא את דרכם לתנועת המחתרת.^[51] באותה שנה הוקם מעין ארגון גג לכל ארגוני המחתרת שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz).^[52] הקבוצה התגבשה סביב אסיר אוסטרי בשם ארנסט בורגר,^[53] והיא הסתייעה בקבוצות של אסירים שהועברו לאושוויץ מדכאו ומבוכנוואלד, אסירים שהתגבשו כבר באותם מחנות והתנסו בפעילות מחתרתית.^[54] המחתרת עסקה בהברחת ידיעות על הנעשה במחנה אל העולם שמחוצה לו, סיוע לאסירים (על ידי הברחת תרופות ומזון), סיוע לבריחות, וניסיונות לחבלה בנעשה במחנה. המחתרת התכוננה למרד במחנה לקראת התקרבות הצבא האדום, אך מרד זה לא התחולל בסופו של דבר.^[55]

ידוע על פעולות התנגדות בודדות שאירעו באושוויץ. כך למשל, ב-23 באוקטובר 1943 אישה יהודיה, שהגיעה במשלוח באותו היום, חטפה אקדח מאחד מאנשי המשמר וירתה בשני אנשי אס אס. תגבורת של האס אס רצחה אותה ואת חברותיה, שהצטרפו להתנגדות.^[52] יש להניח שהיו מקרים דומים, שלא נודעו. עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944. בתקופה זו הסתיימה למעשה השמדת יהודי הונגריה, ולאנשי הזונדרקומנדו היה ברור שגם מותם קרב, משלמעשה תם הצורך בהם. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו בקשר עם "קבוצת המאבק", דרשו להתחיל את המרד הכללי שתוכנן במחנה, אך ראשי קבוצת המאבק סירבו בטענה שלא ניתן לבצע התקוממות כללית. למרות זאת, קבוצת המאבק סייעה בהברחת חומר נפץ אל המשרפות. התכנון של הזונדרקומנדו היה להתחיל במרידה בעת ובעונה אחת בכל ארבע המשרפות, אולם ב-7 באוקטובר נודע לאנשי משרפה IV כי כ-300 מאנשיהם נועדו להשמדה. הם החליטו להתחיל במרידה, אך באותו יום בצהריים הופתעו על ידי קאפו גרמני, שאיים עליהם בחשיפה. המרד התחיל באותו רגע: הקאפו נהרג על ידי אנשי הזונדרקומנדו, והם תקפו באבנים, גרזנים ופטישים את תגבורת האס אס שהגיעה למשרפה. האסירים ניסו לפוצץ את משרפה IV, וזו נהרסה חלקית; אנשי הזונדרקומנדו במשרפה II שראו את תחילת המרד השליכו את הקאפו שלהם לתוך המשרפה, וניסו להימלט בהמוניהם מן המקום. אנשי האס אס הרגו את כל הבורחים, וטבחו בכל אנשי הזונדרקומנדו במשרפה IV. בסך הכול נהרגו 451 איש במרידה. ארבע מן הצעירות שהבריחו את חומר הנפץ למחנה, כולל מנהיגתן, רוז'ה רובוטה, נתפסו ונתלו ב-6 בינואר 1945. הייתה זאת ההוצאה להורג האחרונה במחנה.^[56]

ידיעת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – סוגיית הפצצת אושוויץ, סוגיית הפצצת אושוויץ: ההיתכנות המבצעית

צילום אוויר בעת הפצצת בעלות הברית מפעלי תעשייה באושוויץ III (אושוויץ-בירקנאו) הנראות בתמונה (בפינה השמאלית העליונה) ב-13 בספטמבר 1944

ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים זלגו למערב במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, אך השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943. המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, בעזרת ניצולים משטח הכיבוש הגרמני, רשת המחתרת הפולנית, ולאחר ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהם מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים.^{[57][58][59][60]} המודיעין האמריקאי קיבל דיווחים על אושוויץ החל משנת 1942.^[61][62] ידיעות אלו גם פורסמו בתקשורת; ב-18 בנובמבר 1943 פרסם העיתון פלסטיין פוסט כי "רכבת מוות" ובה 15,000 יהודים נשלחה למחנה המוות אושווייצים.^[63]

ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב-7 באפריל 1944. באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב.^[64]

כאמור, באביב 1944 הייתה לממשלות בעלות הברית ידיעה ברורה על הנעשה באושוויץ. הסוכנות היהודית דרשה להפציץ את המחנות כדי לעצור את פעילות ההשמדה. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ושר החוץ אנתוני אידן תמכו בהצעה זו; צ'רצ'יל כתב לאידן: "הוצא מחיל האוויר כמה שתוכל ובשעת הצורך השתמש בשמי".^[65] בידי בעלות הברית היו צילומי אוויר מפורטים של כל המחנות החל ב-31 במאי 1944; מפציצי בעלות הברית היו בטווח מתאים להפצצת המחנות, מבסיסים באיטליה וגם בבריטניה. ב-13 בספטמבר 1944 אף תקפו מפציצים אמריקאים את מפעל בונה ורקה של אושוויץ III, והרסו אותו חלקית, מעשה שנחשב למביא תועלת. ואולם, למרות תמיכתם של ראשי המדינות, מנעו פקידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית ופקידי משרדי האוויריה והחוץ בבריטניה את ביצוע ההפצצות, בנימוק שהדבר מסיט כוחות אוויריים ממשימתם הראשית.^[66] בסופו של דבר לא עשו בעלות הברית שום מעשה כדי לעצור את ההשמדה באושוויץ או אף להאט אותה. אחד הנימוקים לכך היה גם הרצון לא לפגוע באסירים הנמצאים במחנה. התפיסה הרווחת הייתה כי הדרך הטובה ביותר לעזור ליהודים באירופה היא להגיע לניצחון מהיר ככל הניתן של בעלות הברית במלחמה.

פינוי המחנה וכניסת הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – צעדות המוות

לנגן את המדיה

חלק מסרט תיעודי של יחידת ההסרטה של הצבא האדום המציג את אושוויץ

לאחר מרד הזונדרקומנדו נעצרה למעשה ההשמדה בתאי הגזים. הימלר, שחשש שהצבא האדום יכבוש את אושוויץ בבת אחת בלא שתהיה בידי הגרמנים שהות לטשטש ולהעלים את הראיות למעשיהם (כפי שאירע במיידנק), הורה להפסיק את ההשמדה, וזו הסתיימה באופן רשמי ב-3 בנובמבר 1944. שיקול נוסף לפעולתו של הימלר היה המשא ומתן החשאי שבו החל עם בעלות הברית באותה עת.^[67] הימלר הורה על פירוק הציוד בתאי הגזים ובמשרפות והעברתו למחנה גרוס רוזן, ועל פיצוץ המבנים. יחידות זונדרקומנדו שהוקמו לצורך כך עסקו בטשטוש העקבות לבורות השריפה, וכמויות עצומות של רכוש נשלחו לגרמניה. שאר הרכוש, שלא ניתן היה לפנות, הושמד. כ-70,000 מאסירי המחנה נשלחו למחנות בתוך גרמניה, וחלק גדול מתיעוד המחנה נשרף; אך עם זאת, בבהלה ובחוסר הארגון ששררו במחנה באותם ימים הצליחו אסירים פולניים לשמור מסמכים רבים.^[68]

באמצע ינואר החל הצבא האדום במתקפה רחבת היקף בדרום פולין, מתקפת ויסלה-אודר. ב-18 בינואר 1945 החל סגל המחנה להתפנות, באורח לא מסודר וחפוז. 58,000 האסירים שנותרו במחנה הוצעדו בצעדה כפויה אל תוך גרמניה. צעדה זו נודעה בשם "צעדת המוות"; כ-15,000 איש מתו במהלכה. האסירים צעדו אל מחנות ריכוז בשטחים הגרמניים שטרם נכבשו, ובהם מאוטהאוזן, פלוסנבורג ובוכנוולד. אסירים שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור במחנה.

ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל המחנה, ושחרר כ-7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששיחררה את המחנה היה מיור (רב-סרן) בצבא האדום, יהודי בשם אנטולי שפירו.^[69] אחד מחיילי הצבא האדום ששיחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.^[70]

אומדני הקורבנות והאסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נסיגתם מאושוויץ השמידו הנאצים מסמכים רבים, כדי לטשטש את העדויות על ההשמדה הנרחבת שהתחוללה במקום. הצבא האדום, ששחרר את המחנה, מצא בו מסמכים ובהם עדות ל-100,000 נספים בלבד. כדי ליישב את הפער בין מספר זה לבין העדויות הרבות של בורחי המחנה ושל הניצולים על מיליוני קורבנות, הקימה ברית המועצות ועדה מיוחדת שתעריך את מספר הנספים. ועדה זו הגיעה למספר ארבעה מיליון, שהוא לדעתה מספר הנספים באושוויץ. מסקנותיה של הוועדה התבססו על הספק השריפה של הכבשנים השונים, אך הניחה בטעות שהכבשנים פעלו באורח רצוף, וללא הפסקות, הנחה שהיום ידוע שאינה נכונה. המספר ארבעה מיליון אומץ על ידי ממשלת פולין הקומוניסטית. במקביל, ניסו חוקרים רבים במערב לקבוע את מספר הנספים. ורבה ווצלר הגיעו למסקנה שהמספר הוא 1,765,000; יז'י טבו, אסיר פולני שנמלט גם הוא מן המחנה, הניח שהמספר היה מיליון וחצי; ג'ורג' ולרס, אסיר אושוויץ בעצמו, העריך שנשלחו לאושוויץ 1,613,455 איש, מתוכם 1,433,405 יהודים, ומתוכם הושמדו 1,471,595 איש, בהם 1,352,980 יהודים.^[71] אנשי הזונדרקומנדו ששרדו את המחנה העריכו את מספר הנרצחים בין 2.8 עד 4.5 מיליון.^[72] עדות זו של הזונדרקומנדו תואמת גם את עדותו של מפקד המחנה עצמו, רודולף הס, אשר במסגרת עדותו במשפטי נירנברג העריך כי מספר האנשים שהומתו והושמדו (בעדות עצמה הוא משתמש במילים: "executed and exterminated") בגז ובשריפה היה לפחות 2,500,000, מספר האסירים שנספו ברעב ובמגפות היה לפחות 500,000 נוספים, ובסך הכול לפי הערכתו מתו במחנה בערך 3,000,000 בני אדם בתקופה שבה פיקד עליו.^[73]

בניגוד להערכות אלו, הערכה מקובלת במחקר היא שבסך הכול נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה כ-1,100,000 יהודים: מהונגריה 438,000 יהודים,^[74] מפולין - 300,000, מצרפת - 69,000, מהולנד - 60,000, מיוון - 55,000, מבוהמיה ומורביה - 46,000, מסלובקיה - 27,000, מבלגיה - 25,000, מיוגוסלביה - 10,000, מאיטליה - 7,500, מנורווגיה - 690, וממקומות אחרים (ובכלל זה מחנות ריכוז) - 34,000 איש. סה"כ גורשו לאושוויץ על פי אומדן זה 1,095,190 איש ואישה, מספר המעוגל במחקר ל-1.1 מיליון.^[75]

בנוסף ליהודים גורשו לאושוויץ כ-23,000 צוענים. קבוצות נוספות שגורשו למחנה היו כ-12,000 שבויי מלחמה סובייטיים, 140,000 - 150,000 אסירים פולניים, ועוד כ-25,000 אסירים בני לאומים אחרים (איטלקים, אוסטרים, אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, יוגוסלבים, ליטאים, צ'כים, צרפתים, ורוסים). בסך הכול גורשו לאושוויץ, לפי הערכה זו, לפחות 1,300,000 איש ואישה.^[76]

כל אלה הן הערכות מינימום; הערכות המקסימום הן כי גורשו לאושוויץ 1.5 מיליון איש. מספר הנרצחים נע, על פי הערכות אלה, בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם.^[77]

מעבר לשאיפה להגיע לחקר האמת, יש חשיבות רבה בקביעת המספר מכיוון שהפערים הגדולים בין ההערכות מזינים טיעונים של מכחישי שואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה לדין והענשה של אנשי האס אס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודולף פרנץ הס, מפקד אושוויץ הראשון, בעת ששימש כעד במשפטי נירנברג

על פי ההערכה, שירתו באושוויץ 7,000 - 7,200 אנשי אס אס: גברים ונשים, במהלך כל שנות קיומו של המחנה. יש להניח, כי כ-6,500 מתוכם שרדו את המלחמה. ההערכה היא כי רק כ-10% מתוך סגל המחנה הועמדו לדין לאחר המלחמה, חלקם בפולין סמוך לאחר המלחמה, ואחרים בגרמניה בשנות ה-50 של המאה ה-20. חלק גדול מאותם שהורשעו נידונו לעונשים קלים, בדרך כלל מאסר שנים אחדות בכלא (לעיתים רק שנתיים או שלוש), ובהם גם כאלה שהרגו מאות אסירים במו ידיהם.^[78]

מפקד המחנה הראשון, רודולף פרנץ הס, נידון למוות על ידי השלטונות הפולנים, והוצא להורג מול שער המחנה באפריל 1947. לקראת סוף 1947 התקיים בקרקוב משפט אושוויץ הראשון שנוהל על ידי שלטונות פולין, ובו נדונו 41 אנשי אס אס בכירים במחנה, בהם המפקד השני, ארתור ליבהנשל, שנידון למוות והוצא להורג בקרקוב. משפט שני של נאשמים מאושוויץ התקיים בגרמניה ובו נדונו בעיקר חברי הסגל הרפואי של מחנה ההשמדה.

המפקד השלישי, ריכרד בר, נעצר בשנת 1960 והיה אמור להשפט במשפט אושוויץ השני,^[79] אולם הוא מת בכלא הגרמני בהמתנה למשפטו.

מחנה מעצר סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שימש מתחם המחנה עד 1947 כמחנה מעצר של הנ.ק.ו.ד. (NKVD), המשטרה החשאית של ברית המועצות (הארגון שקדם לק.ג.ב.) ושל המשרד לביטחון פנים של פולין, MBP, המשטרה החשאית של ממשלת פולין הקומוניסטית. מפעלי בונה שוקמו על ידי ממשלת פולין, כבסיס לתעשייה הכימית של האזור.

הנצחה ושימור במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטאות באושוויץ עם הכיתוב, בשפות אחדות: "במקום זה פזור אפרם של נשים, גברים וילדים שנטבחו בידי הרוצחים הנאצים. יהי זכרם ברוך!"

שלט Halt STOJ במחנה אושוויץ 1

שלט הנצחה ליד שרידי המבנה בבירקנאו בו שוכנו האסירים שעונו במסגרת הניסויים בבני אדם על ידי הנאצים

לוח זיכרון בבירקנאו

שני מטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי במטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ (צולם ב-2003)

טקס של משלחת צה"ל "עדים במדים" ברחבת הטקסים באושוויץ (צולם ב-2010)

אושוויץ
אתר מורשת עולמית

שער הכניסה לבירקנאו, מבט מתוך המחנה
מדינה	פולין  פולין
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 6
קואורדינטות	50°02′09″N 19°10′42″E / 50.035833°N 19.178333°E / 50.035833; 19.178333{{#coordinates:}}: אי־אפשר שיהיה יותר מתג ראשי אחד בכל דף

מחנה אושוויץ הפך למוזיאון. מספר בלוקים הוקדשו לעמים שונים (כמו הבלוק היהודי), בלוק 11 משמש כמוזיאון לתאי ההתעללות בבני האדם. בבלוקים 4 ו-5 ניתן לראות שאריות מהרכוש שנגזל מהאסירים במחנות אושוויץ בירקנאו, בהם: שיער הנגזז, מזוודות, נעליים, משקפיים, פרוטזות וכו'. מחנה בירקנאו נשאר עומד על תילו, מלבד המשרפות שפוצצו על ידי אנשי הזונדרקומנדו (הריסות המבנים עומדות כפי שהיו ביום ההפצצה). בנוסף למוזיאון ניצבות ברחבי המחנה אנדרטאות רבות שהוצבו לזכר הנרצחים במחנה.

ב-1947 החליטה ממשלת פולין על שיחזור מחנה אושוויץ I, כמוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו היו המבנים עשויים מעץ, חומר לא עמיד, שומר אך לא שוחזר. מוזיאון אושוויץ I משלב מרכיבים מכמה תקופות לאתר אחד: לדוגמה, תא הגזים באושוויץ I (שכבר לא היה קיים בסוף המלחמה) שוחזר והגדר הוזזה (בגלל בנייה שנעשתה אחרי סוף המלחמה ולפני הקמת המוזיאון). עם זאת, ברוב המקרים הסטייה מהאמת ההיסטורית היא שולית, והיא מצוינת בפירוש. אושוויץ II ושרידי תאי הגזים שבו פתוחים גם הם לציבור.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הלאימה ממשלת פולין את שטחי המחנות ואת הרכוש, וסירבה לשלם פיצוי כלשהו על הרכוש המולאם. ציפורה פרנק, בת למשפחה יהודית שהייתה הבעלים של השטח, מנהלת מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 מאבק תקשורתי ומשפטי להחזיר לה את הבעלות באתר, מתוך כוונה שהאתר יהיה בבעלות יהודית.

בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על מחנה הריכוז אושוויץ כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשנת 2008 שונה, לבקשת ממשלת פולין, שם האתר ברשימות אונסק"ו, ושמו המעודכן הוא "מחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו - מחנה ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית (1940 - 1945)".^[80]

עם השנים התעוררו מחלוקות שונות, בעיקר סביב יוזמות הנצחה שונות. לאחר הכרזת האפיפיור (ב-1 במאי 1987) על אדית שטיין כקדושה של הכנסייה, הציבו קתולים צלב ליד אתר בונקר 2 בבירקנאו, מקום מותה. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר כולם הוסרו.

נזירות כרמליטיות הקימו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984 (אדית שטיין הייתה נזירה כרמליטית). קבוצות יהודיות מחו על הקמת המנזר וקראו לסילוקו, ולאחר לחץ מתמשך הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987. ואולם, בכך לא תמה המחלוקת; שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים ליד המנזר, בקרבת בלוק 11. הצלב נראה בקושי מתוך המחנה, אך הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שטענו שעיקר הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. מנגד, נטען שעיקר הנרצחים באושוויץ I היו פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, הוצבו כ-300 צלבים קטנים יותר על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, דבר שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר.

לאחר נפילת מסך הברזל ומתחילת שנות ה-90 החלו מדינות לעדכן ולשפר את התצוגות שלהן במוזיאון אושוויץ, והתכנים שמוצגים בהן היום מדויקים יותר ועוסקים גם בגורל הקהילות היהודית במדינתם. לאחר ביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 באושוויץ-בירקנאו החליטה ממשלת ישראל, בשם העם היהודי, להחליף את התערוכה הקיימת בבלוק 27 באושוויץ בתערוכת קבע חדשה. האחריות על עיצוב התערוכה והקמתה הופקדה בידי יד ושם, במימון ממשלת ישראל ובסיוע ועידת התביעות.^[81]

ב-4 בספטמבר 2003 ערך חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה. במהלך המטס נערך טקס קרקעי בו הוקראו שמותיהם של האנשים שהגיעו למחנה 60 שנה קודם לכן, ב-4 ספטמבר 1943. רשימה זו הוכנה מבועד מועד על ידי מוסד יד ושם במסגרת ההכנות לטיסה.

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

ב-18 בדצמבר 2009 פרצו אלמונים למחנה וגנבו את השלט "העבודה משחררת" שהתנוסס על שער הברזל בכניסה למחנה. במקומו הוצב שלט זהה שנשמר במוזיאון המחנה. לאחר כשלושה ימים השלט אותר כשהוא חתוך לשלושה חלקים,^[82] ולאחר עבודות שחזור הוא הושב למקומו.

בשנת 2008 נמצאו בדירה נטושה בברלין 29 שרטוטים מקוריים של מבנים בְּאושוויץ-בירקנאו, שהוכנו ברובם בסתיו 1941. אחד השרטוטים אף נושא הערה בכתב ידו של הימלר וחתימתו. העיתון "בילד" של תאגיד אקסל שפרינגר רכש את השרטוטים, דאג לוודא את נכונותם, והעורך הראשי של העיתון, קאי דיקמן, החליט להעבירם למשמרת עולם בארכיון "יד ושם". ב-27 באוגוסט 2009 התקיים בבית תאגיד אקסל שפרינגר בברלין טקס הענקת השרטוטים, בו העניק אותם דיקמן, לראש הממשלה בנימין נתניהו^[83] והחל מה-25 באוגוסט 2010 הם מוצגים בתערוכה "ארכיטקטורה של רצח - תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו" - ב"יד ושם".^[84]

בעקבות יוזמה של השר הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, הוקמה בשנת 2009 קרן אושוויץ-בירקנאו, שמרווחי הריבית שלה ימומנו עבודות שימור ארוכות טווח של המוצגים והמבנים באושוויץ. המטרה שהוצבה היא גיוס 120 מיליון אירו. כמה מדינות הודיעו על תרומתן לקרן, ובהן ממשלות גרמניה, אוסטריה, ארצות הברית, ישראל, בריטניה ומדינות נוספות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

• בלוק 24
• מספר אסיר (אושוויץ)
• אלבום אושוויץ
• קבוצת ה-131 (ילדי קובנה)
• המחלוקת על הביטוי "מחנה מוות פולני"
• נגינה בכפייה בשואה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מבין הכלואים באושוויץ כתבו את זכרונותיהם, כיצירה ספרותית או כספרי זכרונות. בהם:

• הסופר יחיאל די-נור, שהיה ידוע בכינויו "ק. צטניק", מסופרי השואה החשובים; הוא טבע את המונח "הפלנטה האחרת", שבו כינה את אושוויץ. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "השעון", כוכב האפר" ו"צופן א.ד.מ.ע.".
• הסופר אלי ויזל היה כלוא באושוויץ III מונוביץ. ספריו הקשים והנוגעים ללב על השואה הקנו לו את התואר "סופר השואה".
• הרב מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב; אחד מניצולי הניסויים הרפואיים של ד"ר מנגלה. מחבר אנציקלופדיה על השואה לציבור החרדי, ודמות ייחודית בציבור זה.
• פרימו לוי, יהודי איטלקי שהיה כימאי במקצועו; היה כלוא באושוויץ במשך 10 חודשים, בהם עבד במפעל בונה ורקה. ספרו "הזהו אדם" נחשב לאחד הספרים החשובים והרגישים ביותר על השואה.
• ד"ר מיקלוש ניסלי. חיבר את הספר הדוקומנטרי הייתי עוזרו של ד"ר מנגלה באוושויץ.
• ולאדק ספיגלמן ניצל מאושוויץ I; סיפורו תועד בספר הקומיקס "עכבר - סיפורו של ניצול" שנכתב על ידי בנו, ארט ספיגלמן, זוכה פרס פוליצר.
• ויקטור פרנקל, נוירולוג ופסיכיאטר, מייסד שיטת הלוגותרפיה; חייו כאסיר באושוויץ והתובנות שהסיק מהם הם חלק חשוב בספרו "האדם מחפש משמעות".
• יצחק קצנלסון, משורר השואה, שנספה באושוויץ ב-3 במאי 1944. מחבר "השיר על העם היהודי שנהרג".
• אימרה קרטס, סופר יהודי הונגרי. זוכה פרס נובל לספרות בשנת 2002.
• דויד לייטנר, הידוע בכינויו דוגו, ששרד את אושוויץ II ואת צעדת המוות בעודו ילד. על פי עדותו כתבה זהבה קור את הספר "הסיפור של דוגו". לייטנר מלווה מסעות בני נוער לפולין ואף מדריך ב"בית העדות" שבניר גלים.
• יחזקאל הרפנס, בכף הקלע, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ג 1993.
• אוטו קראוס ואריך קולקה, בית-חרושת למוות: אושוויץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשכ"א.
• רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן.
• סם פיבניק - ב-30 באוגוסט 2012 יצא לאור ספר על זיכרונותיו מתקופת השואה: Survivor - Auschwitz, The Death March and My Fight for Freedom ("ניצול - אושוויץ, צעדת המוות ומלחמתי לחירות"). הספר נכתב באנגלית, יצא לאור בהוצאת Hodder & Stoughton, ותורגם לאיטלקית, פולנית, צרפתית והולנדית.
• צלם אנוש, אוטוביוגרפיה בהוצאת פרדס מאת ניצול אושוויץ שלום וייס, בה הוא מתאר את קורותיו במחנה.
• הנריק מנדלבאום חזר לאושוויץ פעמים רבות כדי להרצות בפני מבקרים על התופת שעבר. ב-2002 הפיק ג'יימס מול (James Moll), זוכה פרס האוסקר, פעמיים פרס אמי וכן פרס גראמי, סרט דוקומנטרי בן כשעה, על קורותיו של מנדלבאום. הסרט נקרא Pamietam ("אני זוכר" בפולנית) וביים אותו הבמאי הפולני הידוע מרסל לוז'ינסקי (Marcel Lozinski), מועמד לפרס אוסקר אף הוא.
• בני וירצברג, יערן ישראלי וניצול השואה, פרסם ב-1967 ספר אוטוביוגרפי – מגיא ההריגה לשער הגיא – שנכתב בעקבות משפט אייכמן, והיה מהראשונים שעסקו בנושא בישראל.

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• אלבום אושוויץ - סיפורו של טרנספורט, ירושלים: הוצאת יד ושם
• צבי שנר (עורך), "הקומנדנט מאושוויץ מעיד", רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תשכ"ה-1964

עיון והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

• הערך: יוזף בושקו ושמואל קרקובסקי: הערך אושוויץ, אנציקלופדיה של השואה, א, ירושלים: יד ושם, תל אביב: הוצאת ספריית פועלים, תש"ן-1990, עמ' 43

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות, ירושלים, הוצאת יד ושם, 2003
• ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים): מחנות הריכוז הנאציים - מבנה ומגמות, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשמ"ד
• מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988
• אילה נדיבי, הפצת דוח אושוויץ ודוח שואת יהודי הונגריה והשפעותיה, ילקוט מורשת, פ"ג, תשס"ז, עמ' 53–84
• חנוך בן פזי, השיח היהודי האוניברסלי: מיקומו המחודש של השיח הפילוסופי בעקבות השואה, אקדמות, י"ח, תשס"ז-2006, עמ' 189–197
• דניאל עוזיאל ולאה גולדשטיין, ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו, הוצאת יד ושם, ירושלים, 56, חורף תש"ע, 2010, עמ' 2–3
• גדעון גרייף ואיתמר לוין, מרד באושוויץ, התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017
• פרימו לוי ולאונרדו בנדטי, כך היה אושוויץ, עדויות 1945 - 1986, הוצאת דביר, 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושוויץ
מדריך למטייל בוויקימסע: אושוויץ

• אלבום אושוויץ, מצגת באתר יד ושם
• יוזף בושקו ושמואל קרקובסקי: הערך אושוויץ, אנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
• התערוכה "ארכיטקטורה של רצח: תוכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו", באתר יד ושם
• אושוויץ, באתר מוזיאון השואה האמריקני
• מוזיאון אושוויץ (באנגלית)
• אושוויץ, באתר ARC
• אושוויץ, באתר PBS
• אושוויץ, באתר Forget You Not
• יהודים במחנה הריכוז אושוויץ - שמואל קרקובסקי, באתר יד ושם
• אושוויץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע מפורט על אושוויץ
• סיור וירטואלי באושוויץ
• מפה אינטראקטיבית של בירקנאו
• שחרור אושוויץ, באתר מוזיאון השואה האמריקני
• אז והיום: ציורים של ניצול, מול צילום המקום כיום
• מפה אינטראקטיבית באתר BBC
• אושוויץ, באתר אונסק"ו
• ניצוצות של אור: סיפורם של שישה חסידי אומות העולם באושוויץ, באתר יד ושם
• מיכאל יעקובסון, איך משמרים את אושוויץ, באתר Xnet‏, 7 באפריל 2013
• עופר אדרת, אושוויץ על שולחן השרטוטים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2014
• סרג'יו מינרבי, ‏מאמצי הוותיקן לנצר את השואה: צלב ליד גדר אושוויץ; כנסייה או מזבח במחנות ההשמדה - האם רצוי המשך הדיאלוג עם הכנסייה הקתולית?, כיוונים חדשים 21, תש"ע, דצמבר 2009, עמ' 119–127, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
• מיכאל יעקובסון: אשרי המאמין: תערוכה חדשה באושוויץ מציגה 21 ניצולים דתיים, 4 ביולי 2019, xnet

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואה
מושגים מרכזיים מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיות • רצח עם • מלחמת העולם השנייה • נאציזם • הגזע הארי • גרמניה הנאצית • המפלגה הנאצית • אדולף היטלר • הטלאי הצהוב • פרטיזן • חסיד אומות העולם
עד המלחמה יהדות אירופה • אמנציפציה ליהודים • יהדות אשכנז • יהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוס • יידיש • שטעטל • הבונד • יהדות צ'כיה • יהדות גרמניה • ליל הבדולח • הסכם העברה ההשמדה איגרת הבזק של היידריך • בורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופי • ועידת ואנזה • מחנה ריכוז • מחנה עבודה • מחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎ • צעדות המוות • ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה • תא גזים • קאפו • זונדרקומנדו • מבצע 1005
העם היהודי בשואה יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושה • יודנראט • תנועות נוער יהודיות בשואה • גטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואה • ילדים בשואה • התנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות אירופה אוסטריה • איטליה • אלבניה • אסטוניה • בלגיה • ברית המועצות • גרמניה • הולנד • הונגריה‏ • יוגוסלביה • יוון • לטביה‏ • ליטא • נורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניה • צרפת • קרואטיה • רומניה אפריקה ואחרות אלג'יריה • אתיופיה • לוב • מרוקו • תוניסיה • יהודי המזרח הרחוק • יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנר • קבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץ • אל נלך כצאן לטבח! • ספר עדות • תגובת העולם לשואה • ועידת ברמודה • סחורה תמורת דם • תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה • הבריגדה היהודית
בעקבות השואה הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטים • שירות האיתור הבינלאומי • פוגרום קיילצה • תנועת הבריחה • ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל • גיוס חוץ לארץ • הסכם השילומים • ועדת התביעות • השפעות השואה • השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית • הדור השני לשואה • הרשות לזכויות ניצולי השואה • החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת" • מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפולין • פרח לניצול • זיכרון בסלון • דף עד • הכחשת השואה רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברג • חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם • פריץ באואר • משפט אייכמן • הנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן" מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות" השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה" יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק) • שמואל ניסנבאום • אלי ויזל • אידה פינק • פאול צלאן • ז'אן אמרי‎ • אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה תיעוד ספר קהילה • האנציקלופדיה של השואה • ארכיון "עונג שבת" • מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואה • הנצחת זכר השואה • ארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארד • חנה ארנדט • יהודה באואר • כריסטופר בראונינג • ישראל גוטמן • דניאל גולדהגן • ראול הילברג • דב לוין • דן מכמן • דינה פורת • שאול פרידלנדר • איאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

אתרי מורשת עולמית בפולין

אושוויץ-בירקנאו • טירת מאלבורק • אולם המאה בוורוצלב • כנסיות השלום ביאבור ובשווידניצה • המרכז ההיסטורי בקרקוב • המרכז ההיסטורי של ורשה • טורון • פארק מוז'קובסקי (עם גרמניה) • העיר העתיקה בזמושץ' • מכרות המלח בווייליצ'קה ובבוכניה • כנסיות העץ בדרום פולין קטן • יער ביאלובייסקה (עם בלארוס) • קלוואריה זבז'ידובסקה: האדריכלות המנייריסטית, נוף הגנים ופארק הצליינים • כנסיות העץ של אזור הקרפטים בפולין ובאוקראינה (עם אוקראינה) • מכרה העופרת-כסף-אבץ בטרנובסקיה גורי ומערכת ניהול המים התת-קרקעית שלו • אזור הכרייה הפרהיסטורי של צור מפוספס של קשמיונקי

ערך מומלץ